החיישן מורכב משני רכיבים עיקריים - הגלאי, ולוח האלקטרוניקה. הגלאי בנוי כמוט ארוך עשוי מחומרים מוליכים כגון נחושת או פסי מתכת,
לצידם ממוקמים אלקטרודות קבליות. ככל שיותר חלקים מהמוט שקועים במים, כך משתנה ההתנגדות החשמלית או הקיבול החשמלי שנמדד
במוט. בלוח האלקטרוניקה יש מעגל חשמלי ומעבד אשר מספק מתח חשמלי יציב לגלאי ומודד ברציפות את השינויים באות החשמלי. שינוי זה
מעובד ומתורגם לערכי גובה או עומק של מי הגשם ביחידות סטנדרטיות כדוגמת ס"מ או מ"מ. נתונים אלה יכולים אז להיות מועברים למערכות
בקרה כדי להפעיל משאבות, לנטר שיטפונות או להתריע מפני עודפי מים.
עקרון הפעולה של חיישן זה דומה לאופן הפעולה של חיישן המגע שהכרנו בשיעורים הקודמים, שניהם מתבססים על השינוי במתח שמחזיק
הקבל כתלות בגורמים החיצוניים שבאים במגע עם החיישן.
באילו דרכים אחרות ניתן למדוד גובה נוזל?
קיימים מספר סוגים נוספים של חיישני גובה נוזל המבוססים על עקרונות פיזיקליים שונים:
חיישני ציפה (Float) - כוללים מצוף שצף על פני הנוזל. ככל שמפלס הנוזל עולה, כך המצוף זזה מעלה. שינויי הגובה של המצוף משמשים
למדידת גובה הנוזל.
חיישני לחץ - מודדים את הלחץ ההידרוסטטי שמפעיל הנוזל על חיישן הלחץ. ככל שיש יותר נוזל, הלחץ גדל בהתאם לעומק/גובה.
חיישנים אופטיים/לייזר - שולחים קרן אור אל פני הנוזל ומודדים את זמן מעוף האור המוחזר כדי לחשב מרחק ולקבוע את גובה הנוזל.
אולטרה סוניים - משתמשים בגלי קול בתדירות גבוהה כדי למדוד מרחק עד פני הנוזל. המידע שמתקבל מעובד לקביעת גובה הנוזל.
הארה בפייסבוק
